תולעת הפארק- ספירוצרקה לוּפִּי:
תולעת הפארק היא טפיל נפוץ שמסכן את חייהם של כלבים בישראל. שמה הלטיני הוא: ספירוצרקה לופי Spirocerca lupi.
היכן אפשר להדבק בתולעת הפארק?
התולעת התגלתה בשנות ה80 בישראל באזור שסביב הפארק הלאומי שברמת-גן, ומכאן הכינוי העממי שלה. מאז התולעת נתגלתה בכל אזורי הארץ, מצפון ועד דרום.
כיצד נדבקים בתולעת הפארק?
כלבים פוגשים בטיולים היומיים חומרים אורגנים שונים שהם אוכלים בשמחה (שאריות מזון, פגרים של ציפורים או מכרסמים קטנים, צואת כלבים וחתולים). גם חיפושיות זבל מחפשות מזון ולעיתים נבלעות ע"י כלב בטעות. אם החיפושית נגועה בתולעת הפארק- הכלב נדבק.
בגופן של חלק מחיפושיות הזבל יש זחלים מיקרוסקופיים של תולעת הפארק. הזחלים משתחררים, בתהליך העיכול, בקיבתו של הכלב ומשם מתחילים נדידה. הם נודדים אל כלי הדם הגדול ביותר בגוף, אבי-העורקים. משם הם ממשיכים לנדוד אל דופן הוושט (צינור הבליעה) ושם הם מתפתחים והופכים לתולעים בוגרות. התולעים הבוגרות שחיות בדופן הוושט גורמות להיווצרות של גוש עגול שבט הן חיות (מעין סוג של "קן"), גוש זה נקרא גרנולומה. התולעים מטילות ביצים המופרשות לחלל הושט, ומשם דרך צינור העיכול החוצה, אל הסביבה בצואה או בקיא וכך נמשך מעגל ההדבקה. לעיתים קורה שהתולעים הבוגרות "טועות בדרכן" ובמקום להגיע אל הוושט הן מגיעות לאיברים אחרים ככגון קנה הנשימה, קרום הריאות, קיבה, כליות, מעטפת השרירים, מתחת לעור, חוט השדרה ומחרבות בדרכן את הרקמות בהן הן עוברות.
תסמינים של תולעת הפארק
כלבים רבים שנדבקו בטפיל לא מראים תסמינים חיצוניים עד שהנזק רב. התסמינים מגוונים ולא ייחודיים, והם תלויים בשלב המחלה ובמסלול הנדידה שנקטו התולעים: במסלול הנדידה הקלאסי התסמינים מופיעים בעקבות היווצרות הגרנולומות בוושט וכוללים הקאות חוזרות ונשנות, פליטות, שיעול, קשיי בליעה, הפרשת ריר ושיעולים. במשך הזמן, הגרנולומות אף נוטות לעבור התמרה סרטנית. במסלולים חלופיים ייווצר נזק לרקמות בהן הייתה נדידה, למשקל קרע של כלי דם שעלול להוביל לדימום פתאומי וקטלני או נזק לחוט השדרה העלול לגרום לשיתוק.
כיצד מאבחנים שכלב נגוע בתולעת הפארק?
מעבר לתסמינים החיצוניים והיסטוריה (ברוב המוחלט של המקרים מדובר בכלב שלא מטופל באופן שגרתי נגד תולעת הפארק) קיימות שלוש דרכים עיקריות.
בדיקת צואה: המטרה היא למצוא ביצים ייחודיות של תולעת הפארק בצואה. יתרונה של בדיקה זו היא בכך שהיא זולה יחסית ולא מעיקה על הכלב. חסרונה הוא בכך שהביצים לא מופרשות אל הצואה באופן קבוע ולכן אם לא נראו ביצים בצואה, זה עדיין לא מוכיח שהכלב לא נושא וסובל מתולעת הפארק. מצד שני, ברגע שנצפו ביצים של תולעת הפארק בצואה של כלב, 100% שהוא נושא את הטפיל.
בדיקה אנדוסקופית: החדרת אנדוסקופ אל תוך צינור הבליעה והקיבה של הכלב מאפשרת את מציאת הגרנולומות האופייניות והאבחון הוא חד משמעי. בדיקה זו דורשת הרדמה כללית ועלותה גבוהה יותר מאשר בדיקת הצואה
צילום בית חזה: לעיתים מבצעים צילומי רנטגן כדי לבדוק נזק אפשרי לעמוד השדרה, ושט, ריאות, כלי דם גדולים ועוד. צילום רנטגן של בית החזה יכול לעזור במקרים מתקדמים באבחון של גרנולומה בבית החזה.
מה עושים אם הכלב נדבק בתולעת הפארק?
הכלב יטופל בחומר שמשמיד את התולעים והזחלים במינון גבוה ובתדירות גבוהה. ישנם מספר חומרים אפשריים, לבחירת הווטרינר/ית. במקביל יש לתת לכלב טיפול תומך וספציפי בהתאם לתסמינים מהם הוא סובל. במקרים מסוימים יש צורך בניתוח כדי לתקן את הנזק שנעשה ע"י התולעת.
כיצד אפשר למנוע הדבקה בתולעת הפארק הקטלנית?
כיום מקובל להזריק לכל כלב מגיל 4 חודשים ומעלה תרופה שהורגת את הטפיל. הטיפול ניתן פעם בחודש עד שלושה חודשים, במינון מניעתי, שמחושב לפי משקלו של הכלב. במקביל מומלץ להגן על הכלב בעזרת זמם (מחסום פה) שימנע ממנו מלנשנש בזמן הטיול ולהידבק. בנוסף, חשוב שכל בעלי הכלבים יאספו את צואת כלבם בזמן הטיול, למען כלבים אחרים והולכי רגל. הוטרינר/ית המטפל/ת ימליצו על התדירות עפ"י הנגיעות באזור המגורים ואופי הכלב. חשוב לשים לב שכלבים ממשפחת הקולי (למשל: בורדר קולי, רועה אוסטרלי, קולי, שלטי, בוב טייל ועוד) עלולים להיות רגישים לחומר שמוזרק בשגרה כנגד תולעת הפארק. כלבים מגזעים אלה וכלבים המעורבים עימם יכולים לעבור בדיקה גנטית כדי לוודא שאינם רגישים לחומר (מוטציה בגן או חילופים אפשר לבח
חשוב לשים לב שכלבים ממשפחת הקולי (למשל: בורדר קולי, רועה אוסטרלי, קולי, שלטי, בוב טייל ועוד) עלולים להיות רגישים לחומר שמוזרק בשגרה כנגד תולעת הפארק. כלבים מגזעים אלה וכלבים המעורבים עימם יכולים לעבור בדיקה גנטית כדי לוודא שאינם רגישים לחומר (מוטציה בגןMDR1 ).
.או לחליפין אפשר לבחור בשיטות שונות למניעת המחלה (זמם על פיו של הכלב בכל טיול וכו').






